בשיתוף מכון אדלר

לקראת החופש הגדול יותר ויותר מתבגרים מחפשים עבודה. הם רוצים לעשות בייביסיטר, להעביר שיעורים פרטיים, לעבוד בגלידריה או למצוא דרך אחרת להרוויח כסף בעצמם.

על פניו מדובר בכסף. אבל הרבה פעמים העבודה הראשונה היא לא רק דרך להרוויח, אלא גם הזדמנות להרגיש עצמאיים יותר, לגלות למה הם מסוגלים ולקבל הכרה על מה שהם יודעים לעשות.

אז איך מגיבים כשהילד רוצה להתחיל לעבוד? ואיך אפשר לעודד אחריות ויוזמה בלי להשתלט על התהליך? 

אבל הוא רק בן 15. זה לא מוקדם מדי?

לא, זה בהחלט גיל שבו הצורך בעבודה ראשונה עולה. 

בגיל הזה השאלה "מה אני שווה?" מאוד נוכחת, ולא תמיד בצורה שקל לנסח. מתבגרים רוצים להרגיש שהם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, ורוצים לקבל הכרה על מה שהם יודעים לעשות. כשהם מתחילים לעבוד, בפעם הראשונה מישהו שהוא לא הורה או מורה בוחר בהם, סומך עליהם ומוכן לשלם להם על משהו שהם יודעים לעשות.

זאת גם אחת הפעמים הראשונות שבהן הם מגלים שיש להם מה לתת לעולם, ולא רק מה לקבל ממנו. פתאום מישהו סומך עליהם, משלם להם, מצפה מהם לעמוד בהתחייבות. אלה חוויות שקשה לקבל במקומות אחרים.

איך להגיב כשהוא מגיע עם רעיון ליוזמה חדשה?

קודם כל, לא למהר לארגן אותה עבורו. הפיתוי שלנו כהורים הוא מיד להיכנס לעניינים: "אני אדבר עם השכנים", "בוא נכין לך דף מחירים", "אני אעזור לך לפרסם".

אבל ברגע שאנחנו עושים את זה, הרעיון הפך לפרויקט שלנו. עדיף לשאול: מה אתה רוצה לעשות? מאיפה תתחיל? מה אתה צריך כדי לצאת לדרך? לתת לו להוביל, גם אם זה לוקח יותר זמן וגם אם הוא עושה את זה פחות טוב ממה שאנחנו היינו עושים.

ומה אם הוא סתם יבזבז את הכסף שהוא מרוויח?

זה הכסף שלו, הוא הרוויח אותו, וחשוב לא לקחת ממנו את תחושת הבעלות עליו. אם נחליט עבורו מה לעשות עם כל שקל, ניקח ממנו חלק גדול מהמשמעות של התהליך.

אבל דווקא בגלל שהכסף הזה שלו, ובגלל שיש לו משמעות עבורו, זו הזדמנות מצוינת ללמד התנהלות אחראית. לא דרך הוראות ולא דרך שליטה, אלא דרך כלי פשוט: 50-30-20.

איך זה עובד? מחלקים את הכסף לשלושה חלקים: 50% להוצאות שוטפות והנאה, 30% לחיסכון שוטף, ו-20% למטרה ארוכת טווח שהוא בוחר לעצמו מראש.

מהחלק הראשון המתבגר יכול ליהנות כאן ועכשיו: בילוי עם חברים, אוכל, בגדים או משהו קטן שהוא רוצה לקנות. החלק השני נשמר בצד, לרגע שבו יצטרך אותו, כך שילמד שלא כל שקל חייב לצאת מיד. והחלק השלישי מיועד למטרה גדולה יותר - רישיון נהיגה, טיול, מחשב או כל יעד אחר שחשוב לו. 

זו לא חלוקה שחייבים לעמוד בה באופן מושלם. בחודש מסוים אפשר לשנות, ואפשר גם להשאיר סכום קטן להוצאות בלתי צפויות. המטרה היא לא שהמתבגר ינהל את הכסף בלי טעויות, אלא שילמד לשקול סדרי עדיפויות ולחשוב לפני שהוא מוציא.

דווקא בגלל שהוא הרוויח את הכסף בעצמו, יש סיכוי טוב שהוא ילמד ממנו יותר. לפעמים רק כשכסף מגיע ממאמץ אישי, מתחילים להבין באמת מה הערך שלו.

הבן שלי חזר מהמשמרת כועס, הוא רב עם הבוס. מה עושים?

זה אחד הרגעים הכי מעניינים של העבודה הראשונה, והכי קשים להורים. כי הפיתוי שלנו הוא מיד לקחת צד, להרגיע, או לפתור. "תגיד לו שאתה מצטער", "בטח הייתה אי הבנה", "אולי תפסיק לעבוד שם".

אבל ברגע הזה הילד שלנו לא צריך שנפתור עבורו את הבעיה, הוא צריך לדעת שאנחנו איתו בקושי ובתסכול. בדיוק כמו שאנחנו היינו רוצים שיקשיבו לנו אחרי יום מעצבן בעבודה.

אחרי שנתנו לילד לפרוק והראינו לו שאנחנו מבינים למה הוא כועס, אפשר לשאול אותו שאלות שיעזרו לו להסתכל על הסיטואציה מחדש - מה בדיוק קרה? למה הוא ציפה ממך? ואיך אתה רוצה להתמודד עם זה?

ניהול קונפליקט עם אדם אחר - בוס או לקוח - הוא אחד הכישורים הכי חשובים שהוא יכול לפתח. וזה לא יקרה אם אנחנו נפתור את הבעיה עבורו.

ואם הוא מתחיל ומוותר באמצע?

גם זה בסדר. לא כל ניסיון מסתיים בהצלחה. ובאופן מפתיע, גם זה חלק חשוב מהערך של העבודה הראשונה.

מה שחשוב זה לא שהוא יבנה עסק מצליח בגיל 15 או יתחייב להיות שכיר במשך תקופה ארוכה. מה שחשוב זה שהוא יצא מהתהליך עם תחושה שהוא ניסה, שמישהו האמין בו, ושאם ירצה - הוא יוכל לנסות שוב.

כי הדבר המשמעותי ביותר שהילדים שלנו לוקחים מהעבודה הראשונה שלהם הוא בדרך כלל לא הכסף שהרוויחו. הם לומדים שהם יכולים לקחת אחריות, להתמודד עם אנשים, להתגבר על אכזבות ולנסות שוב גם כשלא הכול הולך לפי התוכנית.

ואלה שיעורים שילוו אותם הרבה אחרי שהחופש הגדול ייגמר.

*האמור מהווה מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ.

**אין להסתמך עליו ואין להתבסס עליו לקבלת תוצאות מסוימות. כמו כן, אין לראות בו משום ייעוץ השקעות או תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בנתוניו, צרכיו ומטרות השקעתו המיוחדים של כל אדם.