בשיתוף מכון אדלר

החבר טס לחו"ל, השכנה קיבלה אייפון חדש, בן הדוד קונה כל מה שהוא רוצה. בעידן של רשתות חברתיות והשוואות בלתי פוסקות, ילדים נחשפים בלי סוף למה שיש לאחרים. אז איך עוזרים להם להתמודד עם קנאה ותחושת חוסר? ואיך מדברים על כסף בלי להיגרר להשוואות ולתחושת קיפוח?

למה הילדים שלנו מקנאים?

כולם מקנאים, גם אנחנו

גם מבוגרים רואים חופשות, בתים, בגדים, הצלחות ורגעים יפים של אחרים, ולפעמים מרגישים צביטה קטנה בלב. ההבדל הוא שלנו כבר יש קצת יותר ניסיון, פרספקטיבה ויכולת להזכיר לעצמנו שמה שאנחנו רואים הוא לא כל הסיפור.

לילדים ולמתבגרים זה קשה יותר. הם רואים את מה שיש לאחרים, אבל לא תמיד רואים את הבחירות, המחירים, הוויתורים או המציאות שמאחורי זה. וכשהם רואים שוב ושוב מה יש לאחרים, קל מאוד להרגיש שדווקא להם חסר.

לכן, כמו עם כל רגש מורכב, הילדים שלנו צריכים ללמוד להתמודד גם עם קנאה. וכאן נכנס התפקיד שלנו.

אז להגיד לו "תפסיק להשוות"?

לא בטוח שזה יעזור. כשילד אומר "לכולם יש ורק לי אין", הוא לא מחפש מאיתנו בדיקת עובדות, הוא מביא תחושה. אם נגיב מיד ב"זה לא נכון" או "יש לך מספיק", אנחנו עלולים לפספס את הרגש שמתחת למשפט. הילד יישאר עם התחושה שלא רק שאין לו את מה שהוא רוצה, אלא שגם לא מבינים אותו.

אפשר להתחיל אחרת: "זה באמת מבאס לראות שלמישהו אחר יש משהו שאתה מאוד רוצה". או: "נכון, זה לא נעים להרגיש שאתה היחיד בלי". משפט כזה אומר שראינו את הקושי - ושהילד לא נשאר לבד איתו.

ומה אם הוא ממש כועס וטוען שאנחנו מקפחים אותו?

הכעס הזה אמיתי, וגם מותר לו להיות. לילד מותר לרצות, מותר להתאכזב, ומותר אפילו לחשוב שההורים שלו "לא מבינים". זה לא אומר שאנחנו עשינו משהו לא בסדר.

אפשר להגיד: "אני מבינה שזה מרגיש לא הוגן. גם לי קשה לפעמים לראות אחרים עם משהו שאני רוצה". ההכרה הזו לא משנה את ההחלטה, היא רק עוזרת לילד להרגיש שמישהו שומע אותו, גם כשהתשובה היא לא. 

ואיך עוזרים לו לראות גם את מה שיש לו?

הכרת הטוב לא נולדת מביקורת ונאומים. היא נבנית לאט, דרך שיחות, דוגמה אישית וחוויות חוזרות שבהן אנחנו עוזרים לילדים לראות את התמונה הרחבה יותר. אפשר לשאול בזמן רגוע: "מה כן יש לך שאתה שמח בו?" או "יש משהו שאתה מחכה לו בתקופה הקרובה?".

אפשר גם לדבר על כך שלכל אחד יש דברים אחרים: אחד טס הרבה, אחר קרוב מאוד לסבא וסבתא, אחד מקבל יותר דברים, אחר חי בבית שיש בו הרבה זמן משותף. זה לא כדי לנחם בכוח, אלא כדי להרחיב את המבט.

כי בעולם שמראה לילדים כל הזמן מה חסר להם, אחד התפקידים שלנו הוא לעזור להם לזכור שהם לא נמדדים רק לפי מה שיש להם.

איך מדברים על כסף בלי להיגרר להשוואות?

במקום לדבר על מה יש לאחרים, כדאי לחזור למשפחה שלנו.

אפשר לומר: "בכל בית יש החלטות אחרות לגבי כסף. אנחנו החלטנו שזה לא משהו שקונים עכשיו". או: "אנחנו בוחרים לשים את הכסף שלנו כרגע על דברים אחרים". אפשר גם לשתף, בהתאם לגיל הילד, שלכסף יש גבולות ושכל בחירה היא גם ויתור על משהו אחר. זו שיחה על סדרי עדיפויות, לא על תקציב.

הילדים שלנו לא צריכים לדעת כמה בדיוק יש לנו בבנק. הם כן צריכים ללמוד שבמשפחה יש בחירות, שיש דברים שמחכים להם, שיש דברים שמוותרים עליהם, ושלא כל רצון הופך מיד לקנייה.

אז מתי כן לקנות ומתי לא?

אין תשובה אחת שמתאימה לכולם. לפעמים נחליט לקנות, לפעמים נחליט שלא, ולפעמים נציע לילד להשתתף, לחסוך או לחכות להזדמנות אחרת.
מה שחשוב הוא שלא נקבל את ההחלטה רק מתוך לחץ, אשמה או רצון להפסיק את התסכול מהר. אם אנחנו קונים רק כי קשה לנו לראות אותו מקנא, הילד לומד שקנאה היא משהו שחייבים לפתור מיד. אם אנחנו מסרבים בכעס, הוא לומד שהרצון שלו לא לגיטימי.

אפשר לומר: "אני מבינה שאתה רוצה את זה. אנחנו לא נקנה את זה כרגע, אבל אם זה עדיין יהיה חשוב לך בהמשך, נוכל לחשוב יחד איך אפשר לחסוך לזה או מתי זה יכול להתאים". כך הילד לומד שמותר לו לרצות, ושלא כל רצון מתממש מיד.

בסופו של דבר, קנאה היא לא תכונה שאנחנו "מתקנים" בילדים שלנו - היא חלק מלהיות אנושיים. השאלה היא לא איך מבטלים אותה, אלא איך לומדים לחיות איתה בלי שהיא תכתיב את ההחלטות שלנו או את תחושת הערך שלנו.

*האמור מהווה מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ.

**אין להסתמך עליו ואין להתבסס עליו לקבלת תוצאות מסוימות. כמו כן, אין לראות בו משום ייעוץ השקעות או תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בנתוניו, צרכיו ומטרות השקעתו המיוחדים של כל אדם.